<h1>הבתים — שערי בשר בחלב שער עשירי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
כתב הר' שלמה ישראל החשוד לאכול גבנה של גוים מותר ליתן לו גבנה כשרה לבשל אותה לו, אעפ"י שהוא אינו נשמר מגבנה של גוים אינו חשוד לגזול ולהחליף, בד"א בשנתן לכלל עמי הארץ, אבל אם נתן למי שחושש בתקנתו אסור, חוששין שמא יתקלקל מה שנתן לו והוא מחליף המתקלקל בשלו, כיצד הרי שמסר לחמותו אסור מפני שהיא בושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה, וכן הנותן לפונדקית פעמים שהיא בושה מן האכסנאי ומחלפת לו טוב ברע, וכן כל כיוצא בזה. זה הוציא הרב (במה) [ממה] שאמרו בענין דמאי, ולפי מה שפסק הר"ם בענין דמאי נראה שהנותן לחמותו או לשכנתו מותר שאינה חשודה לחלף, אבל הפונדקית חשודה לחלף, ולא משום תקנה אלא שמחלפת של זה בזה, וזה נראה לי עקר לפי שטת תלמוד המערב ששם עקר הלכה זו.
כתב הר' שלמה דברים אלו שהתירו לא התירו אלא כשנתן לו גבנה כשרה ואמר לו בשל לי זה, או שאמר לו בשל לי מאותה שיש לי בביתי, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבנה כשרה משלך או קנה לי מן השוק אסור, חוששין שמא יבשל לו ממה שהוא אוכל, וכן אם נתארח אצלו אסור לאכול מן הגבנה שלו, בד"א בזמן שהוא חשוד לאכול מגבנה של גוים, אבל אם הוא אינו חשוד לאכול ממנה אעפ"י שהוא חשוד למכור לאחרים מתארח אצלו ואוכל ואינו חושש, וכן אם שלח לו לתוך ביתו מותר חזקה ממה שהוא אוכל מאכילו ומשגר לו.
הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ הרי זה נאמן עליו, ואעפ"י שאינו מוחזק בכשרות, ואין חוששין לו שמא יחליף, ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהן נאמנין בדבר זה אבל לא גוים שמא יחליפו, לר"ם.
כתב הר' שלמה האומר למי שהוא חשוד לאכול גבנה של גוים קנה לי גבנה מן המומחה, והלך והביא לו ואמר מן הגבנה [כשירה] קניתי ומן המומחה קניתי, אינו נאמן, אמר לו מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן, חזקה לא כחש לו, מתירא הוא שמא ילך וישאלנו ונמצא בדאי ויאחז, הביא לו מנחה בשם אחד מן המומחין נאמן, שאינו חשוד להחליף, אם אתה [חושש] שמא משלו הוא נותן לו אין אדם עשוי לתת מתנה משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך אף אתה עושה אותו כגוי גמור אחר שהוא מתכוין להעביר, בד"א בשאינו חשוד על הגזל, אבל החשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין. יש מי שפסק הנותן גבנה לבשל למי שהוא חשוד לאכול גבנה של גוים וערב בו גבנה ישנה משלו כדי לתת בה טעם אין חוששין בו, כדרך שאמרו בנותן עיסה לשכנתו וקדירה לבשל אינו חושש לירק ותבלין שבה, אבל אם אמר לו תן בו גבנה משלך אסור, שהרי הוא כאלו מערב בידים, ולבי חוכך בזה להחמיר גם אם לא אמר לו שיתן גבנה משלו הואיל והוא חשוד על הגבנה.
<h2>דף צג:</h2>
מותר לאדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, ונותן לו הירך שלמה בפני ישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראל זה קודם שינטל הגיד, שהרי מקומו נכר, לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לגוי בפני ישראל עד שיטול ממנה גיד הנשה שמא יאכל ממנה ישראל, לר"ם. יש מן הגדולים שפסק אסור לשלוח ירך חתוכה לנכרי אפילו שלא בפני ישראל, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ורבינו יעקב כתב שמותר לשלוח ירך חתוכה והוא שהודיעו שלא נטל ממנה גיד הנשה, ואם לא הודיעו אסור.
<h2>דף צד.</h2>
אסור למכור נבלות וטרפות לגוי אלא אם כן הודיעו, גזרה שמא ימכור לו בפני ישראל ויבוא ליקח ממנו. הר"ם לא הביא פסק זה, ולא נתברר לי. יש מן הגדולים שכתב עתה אין נשמרים מזה, סתם הדבר שאין נותנין ואין מוכרים להם אלא דבר האסור, ואפילו יראנו ישראל לוקח ממנו לא יקח, בד"א בבשר חי אבל בבשר מבושל שאינו כשר אסור למכור וליתן לו, שמא יחשוב ישראל הרואהו הואיל ומבושל הוא לא יבשל ישראל אלא דבר הראוי, ויבוא ליקח ממנו.
<h2>דף צה.</h2>
תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאי זה מהן לקח ספקו אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה, ובנמצא הלך אחר הרוב, שכל הפורש פורש מן הרוב, בד"א [שנמצא ביד אדם] בין נמצא ביד גוי בין נמצא ביד ישראל הואיל ורוב המוכרים מוכרים בשר שחוטה מותר, אבל אם נמצא בשוק אסור משום בשר שנתעלם מן העין, ולפסק הר"ם בין נמצא ביד גוי בין נמצא בשוק אעפ"י שכל המוכרין וכל השוחטין ישראל אסור משום בשר שנתעלם מן העין. עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח בשר מאחת מהן ואין ידוע ממי לקח הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא, אבל הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב, אם היו רוב המוכרים גוים אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי היודע ממי לקח, אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, זהו דין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי ואעפ"י שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל, ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור, אלא אם כן היה בו סימן או טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא [זה], או שהוא צרור וחתום, לר"ם. לכאורה נראה מן ההלכה שאפילו לדעת האומר בשר שנתעלם מן העין אסור אם נמצא ביד גוי מותר, וביארו קצת מן המבארים והוא כששואלין לגוי ואמר שמן הכשרה לקח, ובדבר זה סומכין על עדותו הואיל והרוב מן השחוטה, ויש מי שאמר אעפ"י שלא שאלנו לגוי הואיל ולא נמצא בחנויות כי לא אמרו כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנודע בודאי הקבוע, אבל כשלא נודע אין חוששין, ויש מי שאמר אם הגוי הוא במקום החנויות ששם קביעות האיסור הרי הוא כלוקח מן החנויות ואסור, אבל כשנמצא הגוי חוץ לחנויות הלך הקביעות ואין חוששין, וכפי זה הדרך פסק הר' שלמה, ויש מי שאמר לא אמרו בשר שנתעלם מן העין אסור אלא במקום שיש לחוש לעורבים וכיוצא בזה, אבל בשר שהיא תלויה ביתדות במקום שאין לחוש בו לעורבים, או אם נמצא ביד גוי במקום במקום שרוב המוכרין בשר ישראל מותר. ורבים מגדולי צרפת כתבו בשר שנתעלם מן העין מותר, לפיכך אם נמצא בשוק במקום שרוב טבחי ישראל מותר, ואין צריך לומר מי שהניח בשר בביתו ואין לו בה סימן ולא טביעות עין. וכתב הר' שלמה בד"א כשבא ומצאה במקום שהניחה, אבל כשמצאה במקום אחר בדין הוא לחוש לכיוצא בזה, שאני אומר אותה הלכה וזו אחרת היא, ואפילו הניח עשר חתיכות ובא ולא מצא אלא תשע יראה לי שחוששין שמא אותן עשר הלכו ואלו אחרות הן, ולפיכך בכל נמצא כזה אם אין לו בה סימן או טביעות עין אסורה. הניח בשר בשוק בין הגוים יש מי שאומר שאפילו בא ומצאה במקום שהניחה אם אין לו בה טביעות עין אסורה, וכן אם שלחה ביד גוי, ויראה לי שאם רוב טבחי העיר ישראל אעפ"י שרוב אוכלי בשר גוים אפילו הניחה בשוק בין הגוים ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת, גדולה מזו אמרו בנמצא הלך אחר הרוב, כל שכן זה שהניח חתיכת בשר כשרה ובא ומצאה במקום שהניחה שחזקתה כשרה, ע"כ.
<h2>דף צה:</h2>
פסק הראב"ד בשר שנתעלם מן העין ויש לחוש לעורבים אסור, ראה שעורבים מביאים בשר מן העיר שרוב הטבחים ישראל ובעלי בתים [רוב] ישראל (שוחטין), אין חוששין לעורבים הואיל והגוים מעוט מן המעוט, והמוצא גדיים או תרנגולין שחוטים במקום שהרבה ישראל מצויין ואין מצויין עופות ובהמות, וכן המוצא גדי שלם שחוט שאין לחוש בו לעורבים מותר, ע"כ. כאשר דקדקנו בענין ההלכה נראה לנו שהעקר פסק הר"ם, ומה שיראה סתירה לכאורה מדברי הר"ם שפסק הנה כל בשר שנתעלם מן העין אסור, ובהלכות שחיטה פסק וכן האומר לשלוחו צא ושחוט ובא ומצא שחוט מותר, שנראה שמה שנתעלם מן העין מותר, יראה לי שאין סתירה לפסק הר"ם, גם אין ראיה לפסוק בשר שנתעלם מן העין מותר, כי אם מצא גדי שחוט מותר שהשחיטה היא סימן ואין לחוש לנבילה, ואין דעתנו לומר שהשחיטה סימן בכל מקום כפי דעת קצת הפוסקים, אלא אחר שהתרנו אותו משום שחוטה לפי שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ומצאם בביתו או במקום שרובן ישראל, מעתה אין בו לחוש אלא שמא הוחלף בנבילה והרי הוא שחוט לפנינו, ונודע בודאי שאינו נבלה, אלא הרי הוא כאלו מצאנוהו חי וראינו אותו שישראל שחטו, ואין לך טביעות עין וסימן גדול מזה. יש מי שכתב סימן הנאמר בדבר זה אפילו בסימן כל שהוא ואעפ"י שאין בו חותם בתוך חותם, וכן נראה. (ובתביעות) [וטביעות] עין הנאמר בדבר זה אין חלוק בין תלמיד חכם לאדם אחר.
יש מן הגדולים שפסק בשר בחרוזים הרי זה סימן, אעפ"י שאמרו שמחרוזות דגים אינן סימן לענין מציאה, דרך להטיל דגים במחרוזות ואין דרך להטיל בשר בחרוזים.
תלה כלי מלא חתיכות בשר ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהן סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור, שאני אומר גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא, לר"ם. יראה לי שלא אמרו דבר זה אלא בבשר אבל בחתיכת דג וכיוצא בו אין חוששין לנתעלם מן העין, ואם מצא חתיכת דג במקום שרוב הדגים הנמצאים לשם טהורים מותר, אעפ"י שאין נכר בחתיכה אם הוא דג טמא או טהור, שבבשר חששו מפני שהעורבים מביאין חתיכות בשר מנבילות וטרפות שנבלות וטרפות מצויות, מה שאין כן בדגים, ועוד שנבלות וטרפות מצויות אפילו מן הטהורים, מה שאין כן בדגים שאין בהם אלא חשש דג טמא.
